האם זה הגיוני שאדם ממשיך לפגוע בעצמו אף שמכיר ויודע מהן תוצאות השתייה? אז לא, זה לא הגיוני, אבל בהתמכרות כמו באהבה ואולי גם כמו באמונה דתית, אין בהכרח היגיון ולא צריך לשפוט את ההתמכרות בכלים של היגיון. התמכרות זו מחלה. אי אפשר לאבחן אותה מראש ובאופן טבעי היא מחייבת שתיית אלכוהול, אחרת היא לא באה לידי ביטוי.

ההתמכרות לאלכוהול היא מחלה תהליכית, כמו מחלות כרוניות אחרות. בהתחלה השתיה בהחלט נורמטיבית, בעיקר חברתית. מאחר והאלכוהול הוא חומר מדכא, השתייה מורידה עכבות ו"משחררת" את השותה ממעצורים מיותרים, עוזרת לו לשכוח את הצרות. לגבי רבים כך זה נשאר. אבל יש אחרים שמגלים פתאום שהאלכוהול הוא התרופה הטובה ביותר למועקות שלהם, לחרדות, לתחושת הבושה. בעזרת האלכוהול אפשר להיות מישהו אחר ואף להנות. השימוש באלכוהול הופך יום-יומי ויכולת השליטה הולכת ומצטמצמת. ברור שהשתיה היא בחזקת סימפטום למשהו אחר אבל זה עוזר. אלא שאז מגיע הרגע שבו הסימפטום מקבל עצמאות. השותה מאמץ את האלכוהול כחלק מחילוף החומרים בגוף והגוף מגיב בהתאם. כדי לתפקד הוא מבקש אלכוהול וכשאין אלכוהול הגוף מתמרד.

התמכרות זה בעצם משחק, משחק השליטה. שני מנגנונים מקבילים במוח מנהלים את חיינו. מנגנון הסיפוק וההנאה ומנגנון הבקרה. אנחנו כבני אדם מחפשים כל הזמן את הסיפוק וההנאה, את הדברים המספקים לנו ריגוש ונועם. כך זה באוכל, כך זה במוסיקה, כך זה בספורט ועוד. לצד מנגנון ההנאה יש מנגנון הבקרה המתפתח בגיל הבגרות ומספק לנו את יכולת השליטה. מלמד אותנו את מושג הגבולות בחיים. ראוי להנות אבל במידה. מסתבר שישנם בני אדם שמנגנון הבקרה שלהם חלש או לא תקין. הם מתגרים ושואפים לריגוש והנאה אך אין מה שיעצור בעדם. יכולת השליטה העצמית שלהם נפגמת והם ממשיכים תוך גרימת נזק לעצמם ולסביבתם.